בשנים 83-85 הכה הרעב הגדול באתיופיה. כתבה ששודרה בנושא בשנת 1984 בערוץ ה-BBC תפסה את תשומת ליבו של בוב גלדוף שהחליט להירתם לעניין ולגייס כספים לטובת סיוע הומניטרי. הכתבה שודרה באוקטובר, גלדוף התקשר מיד לחברו מידג' יור מלהקת אולטראווקס, ובנובמבר באותה השנה כבר היה להם שיר מוכן, כשמטרתם להעביר את כל ההכנסות לקרן לטובת הנפגעים.
בתחילת נובמבר חשף גלדוף את היוזמה בראיון ברדיו, דבר שייצר עניין מרובה בתקשורת ואמנים שונים החלו לעמוד בתור על מנת להשתתף בפרויקט. ב-25 בנובמבר התאספה קבוצה נכבדת של אומנים באולפן בנוטינג היל שבלונדון להקלטת השיר. האולפן הושאל לבוב גלדוף ומידג' יור ל-24 שעות בלבד, בהן היו צריכים להתמודד עם האגו של כל אמן ואמן, להקליט אותו, לסדר את ערוצי הסאונד, לערוך ולייצר את הסינגל.
לקבוצה קרא גלדוף "בנד אייד" ובין המשתתפים ניתן למנות את נציגי התקופה (הבריטיים) המובילים: פול יאנג, סיימון לה-בון, סטינג, בוי ג'ורג', גורג' מייקל, בונו, פול וולר, פיל קולינס (בתופים) ועוד רבים וטובים.
על מנת לא לפגוע באגו הרגיש של כולם, כל אחד ואחד מהזמרים הוקלט כשהוא מבצע את השיר במלואו ורק לאחר מכן נחתך לקטע המתאים על ידי מידג' יור. למעשה, הפזמון היה הראשון להיות מוקלט על מנת לתפוס את כולם כקבוצה לפני שהם מאבדים עצמם לדעת בים של סמים ואלכוהול. בבוקר ההקלטה גלדוף שם לב שבוי ג'ורג' לא הגיע. טלפון זועף העיר אותו משינה עמוקה בניו יורק באותה עת. בוי ג'ורג' עלה על מטוס קונקורד (שכמו מוסיקה טובה, גם הוא כבר לא קיים היום) והגיע בשש בערב להקלטה.
הסינגל נחל הצלחה מסחררת ומכר מליון עותקים כבר בשבוע הראשון. הממשלה הבריטית הסכימה לוותר על המע"מ על התקליט לאחר מאבק ציבורי כך שאפילו המס עבר לתרומה. מהצד השני של האוקיאנוס לא יכלו האמריקאים לשבת בשקט, ושנה אחר כך כתבו מייקל ג'קסון וליונל ריצי' את "We are the world". להרכב קראו USA for Africa. מזל שהרעב לא נגמר אף פעם באפריקה ותמיד אפשר לכתוב שירי צדקה.
בימים אלה תוקפת מגיפת האבולה את אפריקה (והעולם). השבוע התעורר סר בוב גלדוף מתרדמה ארוכה וארגן שוב קבוצה של בריטים לחידוש השיר. מצפייה קלה בוידאו המחודש ניתן להבחין שבונו וגלדהוף הזדקנו בשלושים שנה (וזה בסדר גמור, כמובן), אבל המסקנה העיקרית היא שאפילו כוכבי הפופ הקיטשיים ביותר של שנות ה-80 מצטיירים כמו בטהובן ומוצארט לעומת היצורים שמשתתפים בפרויקט החדש.
אז אמנם יש בשירי צדקה מהסוג הזה הרבה התנשאות אבל בסוף היום פרויקט ההתרמה הצליח וגם הביצוע טוב (אני מדבר על המקורי כמובן). נסו לזהות את המשתתפים. מילים למטה.
עכשיו חג המולד, אין צורך לפחד
בחג המולד, אנחנו נותנים יד לאור ומגרשים את החושך
ובעולם השפע שלנו, אנחנו יכולים לחלק חיוך של שמחה
חבקו את העולם בזמן חג המולד
אך שאו תפילה אל האחרים
בזמן חג המולד
זה קשה, אך בזמן שאתם נהנים
יש עולם מחוץ לחלון
וזה עולם של אימה ופחד
שבו המים היחידים שזורמים הם עוקץ מר של דמעות
ופעמוני חג המולד שמצלצלים שם
הם פעמוני האבדון
ובכן הלילה, תודה לאל, אלו הם שם במקומכם
וכבר לא יהיה שלג באפריקה בחג המולד הזה
המתנה הגדולה ביותר שייקבלו השנה היא החיים
במקום בו שום דבר אינו צומח, אין גשם או נהרות זורמים
האם הם בכלל יודעים שעכשיו חג המולד?
לחייכם, הרימו כוסית לכולם
לחייהם, מתחת לשמש הקופחת
האם הם בכלל יודעים שעכשיו חג המולד?
הזינו את העולם
הזינו את העולם
הזינו את העולם
תנו להם שוב להרגיש את חג המולד
הזינו את העולם
תנו להם שוב להרגיש את חג המולד
—————————–
והפתעה… ברוח האייטיז, גם ישראל התקנאה בשירת רבים למטרות צדקה. בשנת 85 הלחין דוד קריבושי למילים של אלון אבידר את "עם אחד שיר אחד", מיזם שהכנסותיו נועדו לטובת בעלי מוגבלויות. הצפייה על אחריותכם בלבד…
לא רק מנגינה 
ביג לייק.
גם אני התחרשתי מהביצוע החדש. איכשהו, כמו בביצוע המחודש ל perfect day, כל האומנים עושים כזה מאמץ להתבלט וזה צורם. במקורי זה היה יותר יוניפורמי.
אגב, כשהייתי קטן היו לי הקלטות וידאו של "עד פופ" של שני השירים (זה ו we are the world) ומשום מה זה תמיד היה נראה לי כאילו האמריקאים היו קודם והבריטים העתיקו את הרעיון. אולי בגלל ש we are the world היה מפורסם יותר בארץ.
אה ומעם אחד עם שיר אחד יצא דבר אחד טוב וזה הרימייק של טוביה צפיר (או שלפחות באייטיז זה היה מצחיק)
אין מה לעשות, הבריטים תמיד היו קודם בכל דבר – גם אמריקה התחילה מבריטניה בסופו של דבר. לא העליתי את הקטע של טוביה צפיר אבל מצפייה שנייה בו – זה קטע לא רע בכלל! ומה שבעייתי הוא שגם היום (ארץ נהדרת), כמו אז (טוביה צפיר), הקריקטורות של פוליטיקאים משדרות יותר אמינות מהפרסונות האמיתיות…
Sad but true 🙂