הקיץ של 96

חיפה, הכרמל. כל מי שמהאזור יכיר בוודאי את פנינת הטבע החיפאית הידועה בשם "גבעת העץ הבודד" או "גבעת העזים". מדובר בשטח ענק של חורש כרמל היורד ממרומי שכונת רמת בגין ועד לים, אך את שמו העממי קיבל בזכות הגבעה הרמה המתנשאת בערך חצי ק"מ אחרי הליכה בשביל מתוך השכונה.
אין הרבה מקומות כאלה בערים של ימינו: כילד, אתה מסתובב עם חברים במגרש הכדורגל, עובר ברחובות בשטח בנוי, ואז מחליט פשוט להמשיך רגלית מהחלק התחתון של רחוב סורוקה לתוך החורש. כעבור שתי דקות כבר לא תזכור שהגעת ממקום מיושב ותוכל למצוא את עצמך יושב על "מחנה" שבנית עם החברים על העץ הגבוה שבמרכז הגבעה וצופה אל הים בכוון דרום מערב.

תמונות מהמקום (באדיבות משתמשי גוגל)

החוויות במקום לאורך הילדות כוללות נפילה לבורות עמוקים, טיפוס ונפילה מעצים, ניסיונות עיקשים להוריד שרף אורנים מהשיער, מדורות אין ספור, נשיקות ראשונות, סחיבת פלטות עץ מאתרי בנייה לטובת בניית מחנות ועוד אינספור אירועים שחלקם דרשו התערבות של מכבי אש וכוחות נוספים.

שנת 96, כתה יא', ארבעה חברים משועממים מחליטים מסיבה שאינה ברורה לי עד היום שאולי ננצל את השטח הרב שהאזור מציע לבחינת יכולות הנהיגה שלנו. היות וניסיון הנהיגה שלי בשלב זה מורכב מנסיעה באוטובוסים וצפייה בנהגי אגד מחליפים הילוכים, זה נראה לי כמו רעיון מצוין. בנוסף, שלושת החברים האחרים הם כבר הוכיחו עצמם כנהגים מנוסים עם משהו כמו 12 שעות במצטבר על הכביש ללא ליווי הורי. כדי להוסיף אתגר, אנחנו מחליטים לבנות רכב שטח בסגנון באגי. אנחנו הולכים על פולקסוואגן חיפושית היות ולאחד החברים היה אח גדול שביחד עם מספר חברים נוספים ביצעו שינויים ברכב דומה ויצרו רכב באגי מדליק שהוא בעצם שלדה, מנוע וגלגלים. חשוב לציין שבחיפושית המנוע נמצא בחלק האחורי של הרכב כך שהבחירה ברכב הזה היא החלטה מצוינת.

התייעצות קטנה בין החברים תוך התמקדות בבעיות כגון העובדה שלי אין רישיון, להם אין ניסיון, והידע המכאני שלנו שואף לאפס, ואנחנו מקבלים החלטה מושכלת: "הולכים על זה!". על מנת לשמור על סודיות, הפרויקט מקבל את שם הקוד "חאג'י" על שמו של גיאורגי חאג'י שכונה "מאראדונה של הכרפאתים", שחקן נבחרת רומניה ואחד מכוכבי מונדיאל 94 שהתקיים בארה"ב כשנתיים לפני המאורע המדובר.

לאחר חיפוש מסוים, החיפושית נרכשת במיטב כספנו מאישיות מפוקפקת משהו שהסתפקה בעובדה שאחד מאתנו היה גבוה מספיק בשביל שרכישת רכב ללא ניירת תיראה לגיטימית. משם המשכנו למוסך ורכשנו שני צמיגים וג'אנטים בגודל מפוקפק לא פחות על מנת לייצר הגבהה לחלק האחורי של המכונית.

את החיפושית, שנרכשה באזור הים היה צרך להעלות עד לכרמל, לנקודת ההתחלה של גבעת העזים. במבצע מורכב, אחד החברים נסע בחיפושית כשמאחוריו חבר נוסף מלווה ברכב של הוריו. לאורך העלייה הקשה הרכב מתקשה וכמו כן נזילת שמן משמעותית מתגלה, אבל בסופו של דבר – החלק הראשון של הפרויקט הסתיים בהצלחה והחיפושית כעת חונה לאחר כבוד בתחילת רחוב בני ברית, בכניסה לגבעת העזים וממתינה להמשך העלילה.

עוד כמה ימים עוברים ואנחנו מגיעים מצוידים באופטימיות גדולה ובמפתחות ברגים עם מטרה ברורה – לפרק את החופה ולהמשיך עם השלדה בלבד לתוך השטח המיוער. הרעיון הוא להתחיל ממשהו כזה:

לפרק את כל החלקים המתפרקים (דלתות\מכסה מנוע\שמשות וכו') ולהרים את כל הגוף שנותר (שמגיע כיחידה אחת):

ולהגיע בסוף למשהו דומה לזה (בצירוף שני מושבים לנהג ונוסע וגלגלים אחוריים בקוטר גדול יותר):

העבודה מאומצת, אנחנו גוחנים מתחת לרכב ומשחררים ברגים מכל הבא ליד. לאחר יום יומיים ומבטים משונים של עוברי אורח מהשכונה אנחנו מחליטים שמסוכן מדי לעבוד ברחוב ושאנחנו חייבים לסיים במהרה את העבודה ולהחביא את הרכב בגבעה. מתקבלת החלטה שאנחנו מתקדמים ביום למחרת עם או בלי החופה.

יום לאחר מכן אנחנו מגיעים נרגשים, כבר פירקנו הרבה ברגים ואנחנו מנסים להרים את החופה…

לא מצליחים… אולי צריך לשחרר עוד ברגים? משחררים עוד כמה ברגים שנראים לנו כקשורים לעלילה.

מנסים להרים…

אין סיכוי – זה שוקל מעל טון!!

תושבי הרחוב מביעים עניין מזה כמה ימים בתהליך ואנחנו מתחילים לחשוש שמידע על הפעילות שלנו יגיע להורים ומחליטים – זה עכשיו או לעולם לא! עולים על החיפושית כמו שהיא ומתחילים תנועה לגבעה!

רגע, אם עוד לא ראיתם אפילו את הגבעה, אז ככה היא נראית במבט מרחוב בני ברית בסוף השכונה:

הדרך לגבעה היא אפילו לא דרך עפר אלא גיבוב לא פשוט של אבנים וסלעים אך אנחנו מתחילים בנסיעה חדורי מטרה, שניים ברכב ושניים מהצדדים עוזרים לכוון את הרכב הכבד.

ההתרחשות בעיצומה, אנחנו מתחילים בנסיעה והרכב מתקדם באיטיות מעוררת הערצה על האבנים הגדולות – כאילו נועד לנסוע בשטח מאז ומעולם. אני זוכר את ההתרגשות באותם רגעים, ממש חלום שמתגשם!

כעבור 50 מטרים של נסיעה מאומצת מגיעה ההבנה שההיגוי לא ממש עובד, כנראה בעקבות פירוק בשגגה של מספר ברגים חשובים במתלה הגלגל הקדמי ימני. בנוסף, בפרפראזה על המשפט של צ'כוב – מנוע עם נזילת שמן במערכה הראשונה, יזרוק הרבה מאד שמן במערכה השלישית… למרות הבעיות הנ"ל אנחנו לא מוותרים וממשיכים עוד 100 מטרים מדהימים של חלום ומחליטים שבמצב העניינים הנוכחי כדאי שנחביא אותה בין העצים ונמשיך ביום למחרת. אנחנו חותכים שמאלה על עבר אחד המקומות המוכרים בגבעה ומחנים אותה לאחר כבוד ליד מחנה קטן שבנינו בעבר.

כמובן שכאשר באנו יום לאחר מכן, הרכב כבר שבק חיים ולא ניתן היה לעשות כבר כלום בנידון. אך הניצחון כבר הושג: מי עוד הצליח להביא רכב מאזור הים לגבעת העיזים? אף אחד! גם היום תתקשו להגיע לנקודה ההיא אפילו עם רכב שטח. עייפים אך מרוצים, המשכנו בחיינו וסיימנו את שנת 96 עם עוד חוויה מני רבות והמשכנו לעבר הלא נודע בכיתה יב'.

סוף דבר:
המכונית נותרה בנקודה עוד שנים רבות והפכה למקום מוכר וידוע באזור: "החיפושית" קראו לנקודה. תמיד כיף לדעת שעוד אנשים חוו חוויות באזור היפה הזה של הכרמל והם נזכרים בל"ג בעומר מסוים שחגגו ליד החיפושית או באיזה לילה נעים בשק שינה, אולי אפילו התנדנדו על הצמיג המחובר לחבל שמישהו תלה על אחד העצים ליד.

בשלב מסוים משהו העלה אותה באש והשלדה המפוחמת נותרה שריד אחרון לסיפור שלנו. בערבות הימים גם השלדה נעלמה מהשטח והיום עוברי האורח והמטיילים כבר לא מכירים את ה"חיפושית".

מזה מספר שנים מתנהל מאבק ממושך בין תושבי השכונה ובין העירייה שמעוניינת לבנות שכונה חדשה על השטח המדהים הזה. כך נראית היום נקודת ההתחלה של המסע שלנו אל עבר הגבעה:

והנה מפה קטנה של הסיפור:

לסיכום, תמיד אזכור את הקיץ של 96 בחיבה ואת אותן דקות קסומות של נסיעה בשטח. אני נזכר בסיפור כל פעם שאני שומע ברדיו את "הקיץ של 69" (שיכול האותיות\מספרים מקרי בהחלט!) של בריאן אדאמס. מלים בתחתית הווידאו:

השגתי את הגיטרה הראשונה שלי
קניתי אותה בחנות יד שנייה
ניגנתי עליה עד שאצבעותיי דיממו
זה היה הקיץ של 69

אני ועד כמה חבר'ה מבית הספר
הייתה לנו להקה והשקענו את כל כולנו
ג'ימי עזב, ג'ודי התחתנה
הייתי צריך לדעת שלא נגיע רחוק

כשאני מסתכל לאחור כעת
היה נראה אז שהקיץ ההוא יימשך לעד
ואם הייתה לי אפשרות
כן, תמיד ארצה לחזור לשם
אלה היו הימים הטובים ביותר בחיי

אין שום טעם להתלונן
כאשר יש לך עבודה לעשות
ביליתי את הערבים שלי בדרייב אין
זה הזמן שבו פגשתי אותך

עומדת על המרפסת בבית אמך
אמרת שתחכי לי לנצח
וכשהחזקת את ידי
ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא
אלה היו הימים הטובים ביותר בחיי

איך הרגנו את הזמן
היינו צעירים וחסרי מנוחה
היינו צריכים להשתחרר
אני מניח ששום דבר לא יכול להימשך לנצח

ועכשיו הזמנים משתנים
תראו איך כל דבר בא והולך
לפעמים כשאני מנגן על אותה גיטרה ישנה
אני חושב עלייך, תוהה מה השתבש

עומדת על המרפסת בבית אמך
אמרת שזה יימשך לנצח
וכשהחזקת את ידי
ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא
אלה היו הימים הטובים ביותר בחיי

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הקיץ של 96

  1. הגלגלים האחוריים של החיפושית עדיין אצלי במחסן (רגע לפני שלא נשאר ממנה כלום). אגב, את הגיבעה לכל אורך השביל (מבני ברית ועד מישור החוף) עלינו וירדנו עם רכבי שטח ואופנועים הרבה לפני והרבה אחרי ה"חיפושית".

  2. אני זוכרת את המחנה שהקמנו, 10 שנים אחרי, באותו המקום בדיוק. החיפושית עוד הייתה שם והייתה מקור לסיפורים יצירתיים על איך הגיעה לשם, שהפכו מהר מאוד לצ'יזבטים.
    מעין סגירת מעגל לשמוע על הסיפור האמיתי. מרגש מאוד.
    הגבעה הייתה ועודנה הנשמה של השכונה הזאת, יהיה שובר לב לראות אותה נהרסת.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s