רקוויאם למיו

אחרי נסיעה שנמשכה כמו נצח, הגענו. דוממתי את המנוע, אספתי את עצמי, יצאתי ופתחתי את הדלת האחורית. לפתע הוא קפץ משם אל המדרכה והתחיל לנוע במהירות! המום, עקבתי אחריו, לא יודע אם לצחוק או לבכות, ממלמל לעצמי ומדבר אליו. הרגע הקסום נמשך בערך 5-10 דקות. הוא ממש פיזז לו בקלילות, נהנה שוב מריחות הרחוב ומההתקדמות המהירה שלא ראיתי כמוה כבר שנים… ואז לפתע, בבת אחת – הוא קרס.

באמצע שנת 2002, בצירוף מקרים מוזר, מוצאת עצמה סטודנטית צעירה בתוך כלוב עם ארבעה עשר גורים שזה עתה נולדו, צאצאים לכלב זאב שחור ולגולדן רטריוורית ג'ינג'ית. אחד הגורים מהצד הג'ינג'י לא מוותר לרגע, מטפס ונושך אותה ללא הפסקה בשיניו הקטנות. אי אפשר להתעלם ממנו והגורל נקבע – מעתה שמו יהיה מיו.

עוברת לה שנה, הגור כבר הפך לחתיכת כלב מכובד אך עדיין צעיר בנפשו. אני והנערה מתחילים לצאת. לא עובר הרבה זמן ומיו עובר לדירת השותפים הרועשת וגועשת בה גרתי באותה עת. בשלב מסוים היינו שש נפשות ושלושה כלבים בבית!
זו לא הייתה התחלה מהסרטים, הכלב היה רגיל להסתובב חופשי בגינה ולפתע היה צריך ללמוד נימוסי רחוב תל אביבי וגם משמעת בסיסית, ביניהם הליכה עם רצועה למשל. לקח לנו זמן להתרגל אחד לשני אבל בסוף התחברנו.

השנים עברו, אני והנערה התחתנו ובנינו בית. מיו אתנו לאורך כל הדרך, מצטרף לטיולים בארץ, נשאר אצל חברים ומשפחה כשאנחנו בחו"ל, וכולם, ללא יוצא מן הכלל אוהבים את היצור המגודל והתמים. זה ללא ספק הכלב החביב ביותר שתפגשו, תמיד מוכן להתכרבל!

מיו, שבהתחלה היה כלב חסר תקנה, הפך לאט לאט לכלב בוגר ונעים הליכות. הוא פיתח בטחון עצמי והיה צועד ברחוב באופן מלכותי ונינוח לצדי. היה כיף לראות ולחוות את ההתפתחות שלו.

מתקרר על הרצפה

מתקרר על הרצפה

בשלב מסוים, ניתן היה לשים לב שהוא "מזייף" מדי פעם בהליכה או בזמן ריצה… לפתע היה מפספס צעד או מתקשה בתנועות מסוימות. התופעה מכונה דיספלפסיה של הירך והיא נפוצה בעיקר אצל זאבים וגולדנים – שני מיני ההורים של מיו. בגדול, מדובר בהתפתחות לקויה של מפרקי הירך וסופה בדלקת מפרקים כרונית שמובילה לנכות או חוסר יכולת התניידות מוחלטת. לאחר בירורים עם וטרינרים המסקנה הייתה שהמצב ילך ויחמיר עם השנים אך חשוב לשמור על משקל תקין וניתן לתת כדורים נגד כאב אם יגיע. החיים המשיכו עם הידיעה ומיו תמיד קיבל את האוכל הכי טוב כולל תוספי תזונה וכדומה.

הכיף הגדול לטעמי בלגדל כלב הוא העובדה שתמיד, אבל תמיד, יש מישהו שמחכה לך בבית בשמחה. לא משנה מתי תחזור ואיך אתה מרגיש, הוא תמיד שם מקשקש בזנב ונובח בחברות. יש גם רגעים קשים ומתסכלים בגידול כלב: תמיד, אבל תמיד חייבים להוציא אותו לטיול כמה פעמים ביום. שמש, גשם, לחות מטורפת, עייפות… זה לא משנה – צריך לצאת עם הכלב!

למדתי כל כך הרבה ממנו – על נאמנות, על עצמי ועל היכולות שלי לדאוג ולטפל במישהו, על העובדה שהוא תמיד נתן לי אהבה ולא ביקש דבר בתמורה (חוץ מקצת אוכל, טיולים, ושמדי פעם ייפול לי משהו מהצלחת אל הרצפה). לעזאזל, אני חושב כמה שעות דיברתי אתו במצטבר והוא בעצם לא ענה לי אף פעם אבל זה היה לגמרי דיאלוג מבחינתי. אתה לעולם לא לבד כשיש לך כלב!

מתכונן לחורף

מתכונן לחורף

המצב החל להתדרדר לפני שלוש שנים, כשהיה בן עשר. הוא כבר לא הצליח לרוץ ולאט לאט עבר להליכה שנעשתה איטית יותר ויותר עם הזמן. התחלנו לתת לו כדורים באופן יומי ובגדול התרגלנו כולנו למצב החדש – אותו דבר, אבל לאט… בשלב מסוים הוא ויתר על תנועה מיותרת בבית והרבה לנוח בפינה שלו עד לטיול הבא.

לפני שנה ושלושה חודשים הגיח לעולם הבן בכור שלנו וכל כך שמחתי שהוא יגדל עם מיו לפחות בהתחלה. זה כל כך כיף לראות שהילד שלך לא מפחד מבעלי חיים ומכלבים בפרט הודות לעובדה שהוא מגיל אפס זוחל ליד דובי ג'ינג'י חמוד. מיו כיבד אותו ונתן לו להשתעשע בו לפעמים (עד לגבול מסוים).

IMG_3598

IMG_4472

השנה האחרונה כבר הייתה ממש קשה. מיו כבר לא יכול היה להתרומם בכוחות עצמו ושכב רוב הזמן. עם זאת, לאחר שעזרו לו לקום הוא יכול היה להסתובב כמה דקות באיטיות. המצב החדש גרם לכך שהייתי צריך לסחוב אותו במורד ובמעלה המדרגות על מנת שיוכל לצאת לטיול פעמיים ביום. תאמינו לי, 35 ק"ג של כלב מלא פרווה זה משא כבד לסחוב! מצב רוחו היה נראה תקין רוב הזמן אבל האמת היא שאני חושב שהעובדה שאין לך חופש תנועה זה מצב נוראי עבור כל ייצור חי.

זה ממש קשה לדעת האם וכמה הכלב שלך סובל (נפשית בעיקר) כאשר אין מחלה רצינית\סופנית על הפרק, אלא פשוט בעיית ניוון תנועה שלאט לאט מתפשטת. תיאורטית, רוב הסבל הוא עלי: אני סוחב את הכלב, מנקה את צרכיו ונושא בעלויות הכלכליות של התרופות שלו. הוא פשוט שוכב לו בבית, מקבל אומנם פחות גירויים כי אינו מסתובב בחוץ אבל בסה"כ קשה לשים את האצבע על מצב נפשי בעייתי – שהוא מבחינתי הסממן לכך שאיכות חייו נפגעה בצורה משמעותית ויש לנקוט בצעדים. בכל מקרה, ככל שהזמן עבר, המצב הורע וכבר הגענו למצב שהיינו אצל וטרינר לברר על הרדמה של מיו. הוטרינר עוד לא התחיל לדבר על התהליך וכבר עינינו היו מלאות בדמעות. חזרנו הביתה בבושת פנים והבנו שאנחנו לא מוכנים עדיין.

באותו יום ואמרתי לבת זוגי "מי אני שאקבע את יום מותו של ייצור חי, ועוד של מיו, חברי משכבר הימים!?". מאז עבר עוד זמן והנושא עלה לפחות פעם בשבוע בשיחות וכבר התחלנו לעבור איזשהו תהליך פנימי של הבנה שמיו כבר לא חי חיים נורמליים ומצבו הגופני והנפשי מתדרדר באופן קבוע.

מיו וחברים

מיו וחברים

באחד הלילות, דיברנו על הנושא בפעם המליון והסכמנו בלב כבד שהייצור המנומנם ששוכב על הרצפה לידינו הוא כבר לא מיו שהכרנו כי אם איזו בבואה שלו או אפילו פסל שלו שאנחנו מתחזקים בשביל לשמור על איזשהו זיכרון…

ביום שלאחר מכן, התקשרתי לוטרינר וקבעתי תור להרדמה. אין ספק שזו הייתה מההחלטות הקשות שלקחתי בחיי עד כה.

בערב של ה-29 לאוקטובר, הרמתי אותו וירדנו למטה בפעם האחרונה. עשינו סיבוב קצר ביחד כל המשפחה. ילד בעגלה, כלב צולע שנופל כל כמה צעדים ובחור ובחורה עם דמעות בעיניים – מרחוק אפשר כמעט לחשוב שהכל תקין. הכנסתי אותו לרכב והתחלתי לנסוע לוטרינר בלב כבד.

אחרי נסיעה שנמשכה כמו נצח, הגענו. דוממתי את המנוע, אספתי את עצמי, יצאתי ופתחתי את הדלת האחורית. לפתע הוא קפץ משם אל המדרכה והתחיל לנוע במהירות! המום, עקבתי אחריו, לא יודע אם לצחוק או לבכות, ממלמל לעצמי ומדבר אליו. הרגע הקסום נמשך בערך 5-10 דקות. הוא ממש פיזז לו בקלילות, נהנה שוב מריחות הרחוב ומההתקדמות המהירה שלא ראיתי כמוה כבר שנים… ואז לפתע, בבת אחת – הוא קרס.

הוא ידע כמובן… נתן את כל כולו על מנת להוכיח שכוחו עדיין במותניו.

הרמתי אותו בעדינות מהמדרכה ונשאתי אותו אל המרפאה. הביקור נקבע לשעת הסגירה על מנת לא להפריע לעבודה הרגילה במרפאה. הוטרינר ניגש אלי מיד כשנכנסתי והסביר בעדינות שזוהי זריקת טשטוש ומתחילים אתה לפני שעוברים לזריקה הסופית. אני זוכר שהנהנתי על אוטומט והופ – מיו כבר קיבל אותה לרגל.

זהו… מכאן כבר מתחיל תהליך שאין ממנו חזרה. מיו שכב על כניסת רצפת המרפאה, לא ממש מבין מה קורה. חיבקתי וליטפתי אותו במשך הדקות הבאות, מעניק לו (ולי) רגעים אחרונים של חסד ואהבה. כעבור 15 דקות, הוטרינר חזר ואמר שכעת יש לתת לו את הזריקה לוריד – הזריקה הסופית.

מיו היה מטושטש אך עדיין הסתכל אלי. נשאתי אותו אל החדר הסמוך והנחתי אותו על שולחן הטיפולים. לא יכולתי להישאר לראות את הזריקה. יצאתי החוצה, לקחתי את הקולר שלו, עם השם בעברית ובאנגלית בצירוף מספרי הטלפון שלנו ושמתי בכיס.

ואז הכל הסתיים…

הוטרינר יצא מן החדר ואני נכנסתי להיפרד בפעם האחרונה. הוא שכב על השולחן, בגיל המופלג של 13.5, מלא בפרווה, מלכותי ויפה יותר מאי פעם.

סוף דבר:

כשיש לך ילד, אתה קם כמה פעמים בלילה בין אם צריך ובין אם לא והולך לבדוק מה קורה בחדר שלו. אין לילה אחד שאני לא קם ובדרך מסתכל ימינה למקום בו שכב מיו בשנים האחרונות. כל פעם אני מופתע מחדש שהוא לא שם.

למטה תמצאו תרגום לשיר של Cat Stevens. זה שיר שמח וכיפי, ומתאים בול למיו. שיר פשוט, אמיתי, ותמיד מצחיק לחשוב שמישהו שקורא לעצמו "חתול" כתב שיר אהבה על כלב. מילים מתחת לוידאו.


אני אוהב את כלבי כמו שאני אוהב אוֹתָךְ
אך את עלולה להיעלם בבוא העת,
כלבי תמיד יהיה שם בשבילי

כל שהוא מבקש ממני הוא מזון על מנת שיתחזק
כל שהוא צריך הוא אהבתי, ואותה הוא יודע שייקבל

אז, אני אוהב את כלבי כמו שאני אוהב אוֹתְךָ
אך אתה עלול להיעלם בבוא העת,
כלבי תמיד יהיה שם עבורי

כל התמורה לה אני זקוק זורחת אליי דרך עיניו
אני לא צריך שישפכו עלי מים קרים על מנת שאבין ש…

אני אוהב את כלבי כמו שאני אוהב אתכם
אך אתם עלולים להיעלם בבוא העת,
כלבי תמיד יהיה שם בשבילי

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “רקוויאם למיו

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s